תנ"ך על הפרק - במדבר יד - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר יד

131 / 929
היום

הפרק

תְּלוּנַת העם, תגובת ה', תְּפִלַּת משה, עונש לדור, המעפילים

וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא׃וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ׃וְלָמָ֣ה יְ֠הוָה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה׃וַיִּפֹּ֥ל מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן עַל־פְּנֵיהֶ֑ם לִפְנֵ֕י כָּל־קְהַ֥ל עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וְכָלֵב֙ בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה מִן־הַתָּרִ֖ים אֶת־הָאָ֑רֶץ קָרְע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם׃וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד׃אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ יְהוָ֔ה וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃אַ֣ךְ בַּֽיהוָה֮ אַל־תִּמְרֹדוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽיהוָ֥ה אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם׃וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד יְהוָ֗ה נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַד־אָ֥נָה יְנַאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד־אָ֙נָה֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ׃אַכֶּ֥נּוּ בַדֶּ֖בֶר וְאוֹרִשֶׁ֑נּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֹֽתְךָ֔ לְגוֹי־גָּד֥וֹל וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־יְהוָ֑ה וְשָׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם כִּֽי־הֶעֱלִ֧יתָ בְכֹחֲךָ֛ אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה מִקִּרְבּֽוֹ׃וְאָמְר֗וּ אֶל־יוֹשֵׁב֮ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי־אַתָּ֣ה יְהוָ֔ה בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר־עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה ׀ אַתָּ֣ה יְהוָ֗ה וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃וְהֵמַתָּ֛ה אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וְאָֽמְרוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־שָׁמְע֥וּ אֶֽת־שִׁמְעֲךָ֖ לֵאמֹֽר׃מִבִּלְתִּ֞י יְכֹ֣לֶת יְהוָ֗ה לְהָבִיא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣ע לָהֶ֑ם וַיִּשְׁחָטֵ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל־נָ֖א כֹּ֣חַ אֲדֹנָ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר׃יְהוָ֗ה אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֺ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֺ֤ן אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃סְלַֽח־נָ֗א לַעֲוֺ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד־הֵֽנָּה׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ׃וְאוּלָ֖ם חַי־אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶת־כָּל־הָאָֽרֶץ׃כִּ֣י כָל־הָאֲנָשִׁ֗ים הָרֹאִ֤ים אֶת־כְּבֹדִי֙ וְאֶת־אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי׃אִם־יִרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַאֲבֹתָ֑ם וְכָל־מְנַאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ׃וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה׃וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י יוֹשֵׁ֣ב בָּעֵ֑מֶק מָחָ֗ר פְּנ֨וּ וּסְע֥וּ לָכֶ֛ם הַמִּדְבָּ֖ר דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃עַד־מָתַ֗י לָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת־תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי׃אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי־אָ֙נִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אִם־לֹ֕א כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי׃אִם־אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ׃וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה׃וּ֠בְנֵיכֶם יִהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָשְׂא֖וּ אֶת־זְנוּתֵיכֶ֑ם עַד־תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּ֣ם אֶת־הָאָרֶץ֮ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ י֣וֹם לַשָּׁנָ֞ה י֣וֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת־עֲוֺנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת־תְּנוּאָתִֽי׃אֲנִ֣י יְהוָה֮ דִּבַּרְתִּי֒ אִם־לֹ֣א ׀ זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל־הָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ׃וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּוילונווַיַּלִּ֤ינוּעָלָיו֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל־הָאָֽרֶץ׃וַיָּמֻ֙תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מוֹצִאֵ֥י דִבַּת־הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן־הָאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד׃וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל־הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־אָמַ֥ר יְהוָ֖ה כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹבְרִ֖ים אֶת־פִּ֣י יְהוָ֑ה וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח׃אַֽל־תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין יְהוָ֖ה בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם׃כִּי֩ הָעֲמָלֵקִ֨י וְהַכְּנַעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב כִּֽי־עַל־כֵּ֤ן שַׁבְתֶּם֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֔ה וְלֹא־יִהְיֶ֥ה יְהוָ֖ה עִמָּכֶֽם׃וַיַּעְפִּ֕לוּ לַעֲל֖וֹת אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַאֲר֤וֹן בְּרִית־יְהוָה֙ וּמֹשֶׁ֔ה לֹא־מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה׃וַיֵּ֤רֶד הָעֲמָלֵקִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא וַיַּכּ֥וּם וַֽיַּכְּת֖וּם עַד־הַֽחָרְמָֽה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ותשא כל העדה. תניא, א"ר יהודה בן פזי בשם רבי, הן נקרא ולא נבעת אמלשון בעתה ופחד, ור"ל האיך נקרא ולא תאחזנו פחד, כדמפרש. ויש גורסין ולא נבהת, בה'. והוא מלשון בזיון, כתרגום והחזיקה במבושיו – בבית בהתתיה, ור"ל האיך נקרא ולא נבוש, וכדמפרש. , לטובה – אז ישיר משה ובני ישראל, לרעה – ותשא כל הערה את קולם ויבכו בר"ל ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף שרו ישראל אחר שעוררם משה בשירתו, ומעצמם לא נתעוררו, ולרעה במעשה מרגלים בכו מעצמם בלא מעורר. .
(ירושלמי שקלים פ"א ה"א) ותשא כל העדה. כד אתו מרגלי אשכחינהו לישראל דעסקי בהלכות חלה וערלה, אמרו להם, לארץ אי אתם נכנסין ואתם עסוקין בהלכות חלה וערלה, מיד ותשא כל העדה את קולם ויבכו גואע"פ דפרשת חלה כתיב בסמוך בפרשה לאחר ענין מרגלים, י"ל דס"ל דבאמת נאמרה הפרשה קודם בואם של המרגלים מדרכם, והיינו בין הליכתם לביאתם, ומה שנסדרה לאחר כל ענין הפרשה דמרגלים הוא משום דלא רצתה התורה להפסיק בספור כל הענין, לכן גמרה מקודם כל ספור הענין ואח"כ חזרה להענין שעמדה בו מקודם דהיינו בפרשה חלה, והרבה פרשיות כאלה מסודרים באופן כזה.
וסמך לדבר זה אפשר להביא ממ"ד בילקוט לקמן בפרשה דחלה (פ' כ') תתנו לה', יכול ליוצאי מצרים מניין אף לדורות, ת"ל תתנו לדורותיכם, הרי דפרשה זו דחלה נאמרה ליוצאי מצרים לכשיבאו לארץ, ואצטריך רבוי לדורות, ואיס"ד דנאמרה הפרשה ההיא לאחר כל מעשה מרגלים, הלא במעשה זו נגזרה על יוצאי מצרים שלא יבאו לארץ כלל, אלא ע"כ כמש"כ דאותה פרשה דחלה נאמרה בין הליכתם ושיבתם של המרגלים, ודו"ק. .
(ירושלמי תענית פ"ד ה"ה) ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה א"ר יוחנן, אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לבם בכיה לדורות דלא נתבאר טעם הדרשה, ובס' תורת חיים כתב דמדייק הלשון בלילה ההוא דמשמע הלילה הידוע, וממה הוא ידוע מקורות הימים הבאים, עכ"ל. אבל זה דוחק, ואמנם י"ל דמדייק הלשון ותשא כל העדה, והוא ע"פ מ"ש במ"ר איכה א' ס"פ כ"ג ותשא כתיב, חובא בישא אוזפיתון לדרא, כמ"ש כי תשה ברעך, והוא מלשון הלואה, ור"ל שבעון אותה בכיה הוקבעה בכיה לדורות בלילה ההוא על חורבן הבית הראשון והשני ועוד כמש"כ לעיל בפסוק כ"ה. –
ובגמרא כאן מפרש חשבון הזמן הזה בצמצום שאותו הלילה היה ליל תשעה באב, כי בפ' פקודי כתיב ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן, ואמר מר, שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שניה הקימו ושלח מרגלים, ובפ' בהעלותך כתיב ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל משכן העדות, ועוד כתיב שם ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים, ואמר ר' חמא ב"ר חנינא אותו היום סרו מאחרי ה' [שהתאוה האספסוף לבשר תאוה, יעו"ש], וכתיב שם עד חודש ימים וגו', דהו"ל כ"ב בסיון, וכתיב שם ותסגר מרים שבעת ימים דהו"ל כ"ט בסיון, וכתיב שלח לך אנשים ותניא בכ"ט בסיון שלחם וכתיב וישובו מקץ ארבעים יום ויעו"ש לפנינו בפסוק זה. .
(תענית כ"ט א') ויפל משה ואהרן. א"ר אלעזר, לא הכל נענין בקריעה ולא הכל בנפילה הר"ל יש לך אדם שאינו נענה מן השמים עד שמצטער כ"כ עד שקורע בגדיו ויש נענה רק בנפילת אפים, וכדמפרש. , משה ואהרן בנפילה, דכתיב ויפל משה ואהרן על פניהם, יהושע וכלב בקריעה, דכתיב ויהושע בן נון וכלב בן יפונה קרעו בגדיהם ודייק ודריש למה כתיב במשה ואהרן שנפלו על פניהם וביהושע וכלב שקרעו בגדיהם, והוא כי נפילת אפים היא בערך תפלה מועטת מקריעת בגדים, ולכן מי שהוא יותר חשוב לפני המקום די לפניו שיענה בתפלה בנפילת אפים, ומי שאינו חשוב ביותר אינו נענה עד שמצטער כ"כ עד שקורע בגדיו, ולכן משה ואהרן נפלו על פניהם ויהושע וכלב קרעו בגדיהם, יען כי לא היו במדריגות שוות. ודעת חד מ"ד בגמרא דיהושע הא והא עביד, דס"ל דמה דכתיב ויהושע וכלב וגו' כולל גם מעשה הקודמת של משה, והיינו שגם נפלו על פניהם וגם קרעו בגדיהם.
והנה יש להעיר בזה ממה דכתיב ביהושע ז' ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך הרי דנענה בנפילת אפים, וי"ל דאחרי מות משה נעשה ערכו ומדריגתו גבוה, וכמ"ש בר"ה כ"ה ב' יפתח בדורו כשמואל בדורו. –
ודע דכל ענין זה איירי ביחיד המתפלל על הצבור, אז יש נ"מ איך יעשה, אבל במקום שכל הקהל מתפללים כאחד מותר לכל אחד להתפלל בנפילת אפים, משום דלהענות כל אחד על עצמו א"צ זכות יתירה כמו אחד על הצבור, וכן די בזה באחד המתפלל לעצמו, ובזה ניחא מנהגינו שמתפללים בנפילת אפים, ועיין באו"ח סי' קל"א. .
(תענית י"ד ב׳) ויאמרו כל העדה וגו׳. כתיב ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכתיב וכבוד ה׳ נראה באהל מועד, א"ר חייא בר אבא, מלמד שנטלו אבנים וזרקום כלפי מעלה זכתב מהרש"א מדסמיך ליה בחד קרא משמע ליה אשר הלשון וכבוד ה' הוא דבוק עם לרגום אותם באבנים דלעילמיניה, עכ"ל, זה מחוסר באור והכרח הדרשה, ולי נראה דמדייק משום דבהרבה מקומות היכי דמצינו ענין זה ממראה כבוד ה' כתיב הפעל מקודם וירא אליכם כבוד ה', וירא כבוד ה' אל כל העם (פ' שמיני) וירא כבוד ה' אל כל העדה, וירא כבוד ה' (פ' קרח), ויעל כבוד ה' (יחזקאל י"א), ועוד, ולא כמש"כ כאן וכבוד ה' נראה, דמשמע לפתע פתאום שאין זה מדרכי הנמוס, לכן דריש כמו שזה הלשון אין לו הכרע וקאי גם אלמעלה, וכמו ויאמרו כל העדה לרגום אותם וכבוד ה'. .
(סוטה ל"ה א׳) מבלתי יכולת ה׳. מבלתי יכול ה' מבעי לי', א"ר אלעזר, אשר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, עכשיו יאמרו אומות העולם, תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל חענין התשת כחו כביכול כתב הרי"ף בחידושי ע"י ע"פ מ"ש באגדות על הפ' צור ילדך תשי בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מתישין כח של מעלה כביכול במעשיהם הרעים, עכ"ל, ויש להוסיף באור לפי"ז בלשון עכשיו יאמרו ובלשון תשש כחו כנקבה, למה דוקא עכשיו וכנקבה, משום דידוע שעד ענין מרגלים הכעיסו ישראל כמה פעמים את הקב"ה וכדכתיב כאן בענין וינסו אותי זה עשר פעמים, וא"כ אחרי אשר בכל פעם ופעם הותש הכח, א"כ עכשיו במעשה מרגלים שכבר קדמו לה הרבה ענינים בודאי עתה הותש הכח כנקבה.
ומה שאמר משה (פ' ט"ו) והמתה את העם הזה כאיש אחד, תמהו המפרשים על לשון מליצה זו, כי לפי"ז יתבאר דמיתת איש אחד כמו דבר נקל הוא חלילה לפני הקב"ה, ובאמת הלא דבר ידוע הוא בגודל מעלת קיום נפש אחת מישראל וגודל העונש מאבידתה, ולא יתכן שימליץ משה מליצה קשה כזו.
ויש לפרש הענין ע"ד הדרש ע"פ מ"ש ביומא פ"ו ב' [לפי גירסת הרי"ף שם], תניא, עבר אדם עבירה, פעם ראשונה מוחלין לו, שניה מוחלין לו, שלישית אין מוחלין לו, שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, ופריך והתניא שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין, ומשני, לא קשיא, הא ביחיד הא בצבור, ע"כ, ור"ל ביחיד מוחלין רק שני פעמים ולצבור מוחלין שלש פעמים, והנה בר"פ קרח (ט"ז ד') כתב רש"י בשם מדרשים דבמעשה זו דמרגלים היה סרחונם השלישי של ישראל שהיה משה מבקש רחמים עליהם להעביר רוע הגזירה ולמחול להם, ראשונה בעגל ושניה במתאוננים (פ' בהעלתך) ושלישית במרגלים, והנה אם היה ענין כזה דמרגלים ביחיד שוב לא היו מוחלין לו, משא"כ אם בצבור, וזה טען משה, כי אם לא ימחול להם עתה בפעם הג' הלא ידון אותם כיחיד, וזהו שאמר והמתה את העם הזה כאיש אחד, כלומר שתדונם כדין היחיד.
ובעקר טעם הדרשה י"ל דהכונה היא, דאי אפשר לומר שיכלת הוא שם דבר דא"כ הול"ל מאין יכלת כמו מאין הפוגות (איכה), ואחרי דכתב מבלתי (הבא תמיד לפני המקור על שם הפועל), הלא היה ראוי לבא מבלתי יכול ד', ולכן דריש דהאי יכלת היא בינוני נקבה וכמו יכולת בפת"ח. .
(ברכות ל"ב א') ועתה יגדל נא. תניא, א"ר יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום, אמר לו הקב"ה, משה, וכי אין שלום בעירך טר"ל האם אין מנהג בעירך ליתן שלום שאין אתה נותן לי שלום. , אמר לו, רבש"ע, כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, אמר לו, היה לך לעזרני, מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח ה׳ יפירש"י היה לך לומר תצלח במלאכתך, עכ"ל. ועיין בחא"ג שתמה, כי אחרי שעלית משה למרום כנודע היתה בעת מתן תורה ופסוק זה במרגלים כתיב, וא"כ איזו שייכות וסמיכות למקרה זה עם פסוק זה, ולכן כתב דאולי היה לו לריב"ל בעל המאמר הזה קבלה דהאי קרא נאמר אז, דאין מוקדם ומאוחר בתורה, עכ"ל, וכל מעיין יראה שהדברים דחוקים והענין דורש באור יותר רחב.
ולי נראה הבאור ע"פ מ"ד בברכות ז' א', תניא, א"ר ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים [כי כה"ג היה] וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי, ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו, יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משוה"ד, ונענע לי בראשו, וקמ"ל שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך, ע"כ לשון הגמרא, ולפי"ז י"ל דכאן בסוגיא יש ט"ס קל, ובמקום היה לך לעזרני צ"ל היה לך לברכני, וכמו שנאמר לר' ישמעאל בן אלישע, והשיב משה מעין אותה הברכה שהשיב ר' ישמעאל בן אלישע, וחז"ל כללו ברכתו בלשון פסוק זה, יען כי בו כלול כל נוסח הברכה של ר' ישמעאל, כמבואר אל ארך אפים ורב חסד נושא עון ועובר על פשע, אבל אין ענין זה שייך לענין מרגלים. והנה לפנינו בגמרא איתא שאמר לו ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת, אבל בנוסחא ש"ס כת"י ובילקוט ליתא המלות כאשר דברת, וזה ראיה מוכרחת שאין אמירה זו בכלל שייכא לענין זה אלא שחז"ל המליצו במאמר זה של משה לשון זה הכתוב שיהיה מקביל לענין מאמרו של ר' ישמעאל בן אלישע, ותו לא, ודו"ק. .
(שבת פ"ט א׳) כאשר דברת. תניא, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שכותב ארך אפים, אמר לפניו, רבש"ע, ארך אפים לצדיקים, אמר לו, אף לרשעים, אמר לי׳, רשעים יאבדו, אמר לי', השתא חזית דמבעי לך יאר"ל יבא יום שתצטרך לקבל פירושי דארך אפים אף לרשעים. , וכשחטאו ישראל, אמר לו הקב"ה, לא כך אמרת לי ארך אפים לצדיקים, אמר לו, רבש"ע, ולא כך אמרת לי אף לרשעים, והיינו דכתיב ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר יבוהיינו כאשר דברת אז שארך אפים אף לרשעים. .
(סנהדרין קי"א ב׳) סלחתי כדבריך. א"ר יוחנן, מניין שחזר הקב"ה והודה למשה יגשאמר שיאמרו אומות העולם מבלתי יכולת ה' וכו' כמבואר למעלה פ' ט"ז. , שנאמר ויאמר ה׳ סלחתי כדבריך, ותנא דבי ר׳ ישמעאל, מאי כדבריך – שעתידים אומות העולם לומר כן ידתנא דבר"י מביא לפרש דברי ר' יוחנן. .
(ברכות ל"ב א׳) ואולם חי אני. אמר רבא א"ר יצחק, מלמד שאמר לו הקב"ה למשה החייתני בדבריך טובפסוק זה פירש"י דחי אני הוא לשון שבועה, אבל הדרש ימאן בזה, מפני כי כפי שפירש"י ורמב"ן הוי לשון הפסוק מסורס, וכמו שכתוב חי אני כי כל האנשים אם יראו את הארץ וכבודי וכו', ולכן דרשו שהוא סמוך לכדבריך הנאמר למעלה, מחא"ג. .
(שם שם) זה עשר פעמים. מלמד שלא נתתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע טזשהוציאו דבה על הארץ, והראיה מדכתיב מלת זה דמיותר לגמרי משמע דזה העון לבד שקול ככל העשר פעמים שלא שמעו בקולי וגרם העונש, ולא משום דמנין גורם.
ורש"י בפסוק זה פירש דדייק לשון זה דמשמע על עון זה נחתם גזר דין, עכ"ל. ונראה דכיון למ"ש בכ"מ בגמרא דלשון זה מורה על הוראה באצבע וכמו שבארנו ר"פ בהעלותך בפסוק וזה מעשה המנורה, יעו"ש. ומדייק מיתור לשון זה ודריש שהורה הקב"ה כביכול באצבעו שרק על עון זה נחתם גז"ד, והלשון עשר פעמים הוי כמו הפעם העשירי. .
(ערכין ט"ו א') זה עשר פעמים. ואיזו הם, אמר רב יהודה, שנים בים, שנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל ואחת במדבר פארן יזשנים בים הוא מה שאמרו בירידה המבלי אין קברים במצרים וכו' וכן בעליה מן הים אמרו כשם שאנו עולים מצד אחד כך עולים המצרים מצד אחר, כמבואר לפנינו בפ' בשלח, ושנים במים הוא במרה וברפידים שרבו עם משה כמבואר בפ' בשלח, ושנים במן שאמר להם משה אל תצאו ואל תותירו והם נסו לצאת ולהותיר כמבואר בפרשה הנזכרת, ושנים בשליו, בשליו ראשון בפ' בשלח כתיב ויהי בערב ותעל השליו ובבקר היתה שכבת הטל וגו' ולאחר זמן מרובה התאוו יותר, וענין שליו שני מבואר בפ' בהעלותך, ובעגל ידוע, ובמדבר פארן הוא מעשה מרגלים, ומה שלא חשיב הנסיון דמי מריבה הוא משום דכתוב לאחר מאמר פסוק זה (בפ' חקת). –
ומה שפירש"י בפ' זה, וינסו אותי – כמשמעו, לא נתבאר כונתו מה רצה בזה, דהא בודאי כן הוא, ואפשר לומר דבא להוציא שלא נפרש וינסו כמו שפירש הוא בפ' יתרו בפסוק לבעבור נסות אתכם, ולשון הרמה וגדולה כמו הרימו נס (ישעיה מ"ב), וה"נ כידוע נתעלה ונתגדל כביכול שמו של הקב"ה ע"י כל המעשים שעשה לישראל ע"פ דרישותיהם בכל עשרת המאורעות האלה, וא"כ אפשר לפרש כאן וינסו אותי שהכריחו אותו כביכול להתנשא ע"י כל אלו הפעולות שדרשו, אבל לא יתכן לפרש כן, יען כי לפי"ז יש גם איזו טובה במעשיהם הרעים ואין כדאי לתלות זכות במעשים רעים כאלה, לכן פירש וינסו אותי כמשמעו, ודו"ק.
ובגליון פירש"י בעין יעקב כתב וז"ל, נסיונות לשון נסיון, ואית דמפרש לשון כעס כמו והנם זועפים מתרגמינן נסיסין, עכ"ל. ואולי בא רש"י בפסוק זה שכתב וינסו אותי כמשמעו להוציא מפי' זה, והנה אף כי לא נודע לנו מי הוא בעל הגליון הזה, אבל לדעתנו הפי' הזה טוב ונכון מאוד וכמעט גם מוכרח, יען כי אם נפרש וינסו כפשוטו מלשון נסיון קשה מכמה ענינים שמביא בזה ואין בהם כל ענין נסיון, וכמו מה שאמרו המבלי אין קברים במצרים וכו' וכן בהתלונה על המים המרים במרה, וכן במה שאמרו מי יתן מותנו בארץ מצרים וכו', שכל אלה ענינם שהתלוננו מדאגה ומפחד ומהעדר אמונה בה' אבל לא בערך נסיון, וא"כ יותר נכון לפרש וינסו – שהכעיסו, שכולל כל הענינים אפילו עניני נסיון, ודו"ק. .
(שם שם) לעדה הרעה הזאת. מכאן שאין עדה פחותה מעשרה ישראלים יחכמו המרגלים לבד יהושע וכלב, ונ"מ בזה לכל דבר שבקדושה כגון קדיש וברכו ועוד כמה דברים אין אומרים בפחות מעשרה, וכן לענין קידוש השם בפרהסיא דילפינן מפ' דפ' אמור ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב במעשה דקרח הבדלו מתוך העדה הזאת, וילפינן מקודם עדה דקרח מעדה דמרגלים מה כאן עשרה ישראלים אף התם עשרה ישראלים, ושוב ילפינן תוך דונקדשתי מתוך בני ישראל מתוך דהבדלו מתוך העדה, דפרהסיא זו היא עשרה בני אדם ישראלים, ובארנו כל ענין הזה בפ' אמור בפסוק הנזכר. .
(סנהדרין ע"ד ב׳) מבן עשרים שנה. תניא, אמר רב המנונא, לא נגזרה גזירה על שבטו של לוי, מנלן, דכתיב מבן עשרים שנה ומעלה, מי שפקודיו מבן עשרים שנה, יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים שנה יטכדכתיב כ"פ במדבר בפקודת הלוים, ולא נתבאר טעם הדבר שלא נגזרה גזירה על הלוים, אם מפני שלא היו בעצת מרגלים או שנמחל להם עון זה, ונראה ע"פ המבואר במדרשים ובפירש"י כאן בפ' ל"ג דעוד משעשו ישראל את העגל עלתה גזירה זו במחשבה, אלא שהמתין להם הקב"ה עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר (פ' תשא) וביום פקדי [במרגלים] ופקדתי עליהם חטאתם [מעגל], ואף כאן נאמר תשאו את עונותיכם ולא את עונכם, שתי עונות, של עגל ושל מרגלים, ע"כ. והנה לפי"ז ממילא מבואר שאפילו אם היו הלוים בעון מרגלים ג"כ לא נענשו, אחרי כי כידוע לא נשתתפו הלוים במעשה העגל, וא"כ בעון המרגלים לבד לא נתמלא סאתם, כמבואר. .
(ב"ב קכ"א ב׳) מבן עשרים שנה ומעלה. תניא, אמר רב אחא בר יעקב, כשם שלא נגזרה גזירה על פחות מבן עשרים כך לא נגזרה על יותר מבן ששים, מאי טעמא, גמר ומעלה ומעלה מערכין, מה להלן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים אף כאן יתר מבן ששים כפחות כבן עשרים כנראה דאין פירושו שוין ממש, שהרי באמת ערך פחות מבן עשרים הוי עשרים שקלים וערך יתר מבן ששים ערכו חמשה עשר שקל כמבואר בפ' ערכין (פ' בחקתי), אלא ר"ל דשוין בזה שערך שניהם פחות מערך יתר מבן עשרים שבו הערך חמשים שקל, וכמו שהגביל הכתוב שם והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה, והוי טעם ההיקש כמו התם דמחולק הערך פחות מבן כ' מן הערך של יתר על בן כ' נחלק נמי הערך של יתר על בן ששים, כן הכא כמו שמצינו שלא חלה הגזירה על פחות מבן עשרים כדכתיב מבן עשרים שנה הוא הדין שלא חלה על יתר מבן ששים. –
וטעם הדבר שלא נגזרה גזירה על בני שנות אלה נראה משום דעיניהם של ישראל היו נשואות ביותר להאנשים הראויים לצאת בצבא, שאם הם היו תקיפים בדעתם לילך להארץ היו כל ישראל הולכים אחריהם וכמו דכתיב בענין זה בפ' דברים ותחגרו איש את כלי מלחמתו וגו', ואנשי הצבא היו רק בני עשרים שנה עד ששים שנה ולכן היו הם אשמים בדבר זה. .
(ב"ב קכ"א ב׳) במספר הימים. וכי ארבעים שנה חטאו והלא ארבעים יום חטאו כאר"ל למה נענשו ארבעים שנה תחת ארבעים יום שחטאו. , אלא לומר לך, כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאלו עבר כל השנה כבוכן במדת הטובה, שכל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה. .
(חגיגה ה׳ ג׳) ושם ימותו. ר׳ עקיבא אומר, דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב ואין עומדין בדין, שנא׳ במדבר הזה יתמו ושם ימותו, יתמו בעוה"ז ושם ימותו בעוה"ב כגענין חלק לעוה"ב ידוע שהוא חלק בשכר הרוחני הנצחי, ואין עומדין בדין, הכונה היא לאחר תחיית המתים, והיינו שהנשמה לאחר מיתה כלה בעשן כלה. ובטעם הדיוק הנה לכאורה משמע דמדייק משום דהמלות ושם ימותו מיותרים, דדי היה לכתוב במדבר הזה יתמו, אבל מאבות דר"נ פ' ל"ו משמע דדריש המלה שם דקאי על עוה"ב, דאיתא שם, ר"א אומר דור המדבר לא חיים ולא נדונים, שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו, משיבין חכמים על דבריו וצדיקים מי לא כתיב בהם שם והכתיב שמה קברו את אברהם ושמה תקברני, יעו"ש, הרי דהדיוק הוא מלשון שם, וכ"מ בסוטה י"ג ב' דהמלה שם הנאמר גבי מיתה מורה על עוה"ב, דאיתא שם וימת שם משה, יש אומרים לא מת משה, כתיב הכא וימת שם משה וכתיב התם (פ' תשא) ויהי שם עם ה', מה התם עומד ומשמש אף הכא עומד ומשמש [בגן עדן]. ובדרוש הספדי אחד בארנו ע"פ כלל זה עניני אגדה שונים, וכאן אין להאריך. .
(סנהדרין ק"י ב׳) וימותו וגו׳. מרגלים אין להם חלק לעוה"ב, שנאמר וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ במגפה לפני ה׳, וימותו בעוה"ז, במגפה – לעוה"ב כדפשוט דדריש באור הענין לפני ה', דאיך שייך מיתה לפני ה', אלא דקאי על עוה"ב, ור"ל שנגפו בחלק וזכות עוה"ב, וסמיך זה על יתור הלשון במגפה, דהא ודאי כן הוא שהיתה אז שעת מגפה. .
(שם ק"ח א׳) מוציאי דבת הארץ. א"ר שמעון בן לקיש, שמתו מיתה משונה, ואיזו היא, דרש ר׳ שילא, שנשתרבב לשונם ונפל על טבורם והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטבורם ומטבורם ללשונם, ורב נחמן בר יצחק אמר באסכרה מתו כהנראה דדרשי כן מיתור לשון מוציאי דבת הארץ דדי היה לכתוב וימותו המרגלים, וס"ל לר' שילא שנענשו מדה כנגד מדה באותו אבר שהוציאו הדבור, בהלשון. והיציאה לטבורם י"ל דהוי ג"כ מדה כנגד מדה מפני שהוציאו דבה על הארץ שהיא בטבור העולם כדכתיב ביחזקאל ל"ח יושבי על טבור הארץ, וקאי על א"י, יעו"ש. ורב נחמן בר יצתק דריש שמתו באסכרה, ע"פ המבואר בשבת ל"ג א' דמיתת אסכרה באה על עון לשון הרע כמ"ש יסכר פי דוברי שקר, ועיין לפנינו בפ' בראשית מש"כ בפסוק יהי רקיע בתוך המים. .
(סוטה ל"ה א׳) מוציאי דבת הארץ. תניא, א"ר אלעזר בן פרטא, בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, ומה מרגלים שהוציאו שם רע על עצים ואבנים, דאמר קרא, מוציאי דבת הארץ רעה, על דבת הארץ שהוציאו – כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה כומדייק יתור הלשון מוציאי דבת הארץ דהול"ל וימותו המרגלים, וכמש"כ באות הקודם. .
(ערכין ט"ו א׳) ויהושע וכלב בן יפנה חיו. תניא, יהושע וכלב נטלו חלקם של מרגלים בארץ, דאמר קרא ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים, מאי היו, אילימא חיו ממש, והא כתיב קרא אחרינא (פ׳ פינחס) ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אלא מאי היו – שחיו מחלקם כזומדוייק לפי"ז הלשון חיו מן האנשים, והלשון חיו נראה לבאר דכלפי מ"ש בעלמא עני חשוב כמת, נקרא עשיר – חי, ולפי"ז כשנרצה לומר פלוני נתעשר מפלוני נאות לומר בלשון צת פלוני התחייה מפלוני, ולכן כאן דרוצה הכתוב לומר דיהושע וכלב נתעשרו מחלקם של המרגלים אמר חיו מן האנשים, וע"ד זה יתפרש דרשת חז"ל בפ' וגם בעליו יומת – דקאי על עונש ממון, והיינו היפך מחי שמכונה על קנין ממון, וע' מש"כ בפ' לך בפ' וה' אמר אל אברם (י"ג י"ד) ובפ' מקץ בפ' את שני בני תמית, יעו"ש. ובחדושי אגדות כתב דקרי נחלת א"י בשם חיים ע"ש הכתוב אתהלך לפני ה' בארצות החיים, עיי"ש, ולפי מש"כ א"צ לפירוש דחוק זה. והא דמרגלים אבדו חלקם לדורות בארץ יתבאר לפנינו לקמן בפ' פינחס בפסוק אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה ודרשו זה עדת מרגלים, ומשמע דאם הי' בעדת מרגלים לא היו טוענות בנותיו על חלק ירושתן, כי בדין הוא שאבד חלקו, יעו"ש. .
(ב"ב קי"ח ב׳) וארון ברית ה׳ וגו׳. תניא, ר׳ יהודה בן לקיש אומר, שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, אחד עם הלוחות ואחד עם שברי לוחות, זה שעם הלוחות הי׳ מונח באהל מועד הדא הוא דכתיב וארון ברית ה׳ ומשה לא משו מקרב המחנה, וזה שעם עברי לוחות היה נכנס ויוצא עמהן כחנסמך על מ"ש בספרי פ' בהעלותך וארון ברית ה' נוסע לפניהם, זה שיצא עמהם במחנה והיו בו שברי לוחות, שנאמר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה, ושמעינן מינה דשני ארונות היו, שהרי הארון שבו הלוחות לא היה נוסע לפניהם כדכתיב ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות. ובברייתא דמלאכת המשכן מביא ראיה דשני ארונות היו מפסוק דפ' בשלח, וארון ברית ה' הולך לפניהם דרך שלשת ימים, וכונת הראיה, דהא כתיב (פ' במדבר) כאשר יחנו כן יסעו, ובחנייתם היה הארון באמצע המחנה, אלא ודאי דשני ארונות היו. .
(ירושלמי שקלים פ"ו ה"א)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך